מחלקת ההטעיה של פילון

פילון פרידמן מפקד כח ההטעיה

אנשי פילון נסעו על רכבים כברת דרך קצרה בעליה לנבי יושע, ירדו מהם ועלו ברגל בואדי אינסוף עם כל הכוח הדרומי עד אזור רמות נפתלי. משם פנו צפונה אל הכפר נבי-יושע, עברו בו והתמקמו בשוליו הצפוניים אל מול המצודה, ליד גדר אבנים.
עם תחילת הקרב ירו אל המצודה ופוצצו מס' בתים בכפר. הם התקדמו אל המצודה ופוצצו מטענים בין קוביות מחסום הטנקים.
כאשר נשמע פיצוץ הבונגלור ואחריו מטר פיצוצים ויריות וענן אבק, שהתרומם מעל למצודה, חשבו גם הלוחמים של פילון, שהנה נפרץ קיר המצודה והיא תיכבש עד מהרה. היתה שמחה גדולה בקרב האנשים.
אולם עם עם אור יום היו גם לוחמי מחלקת ההטעיה תחת צליפות מהמצודה ומלוחמים ערבים, שהזדעקו לאזור מכפרי הסביבה.
החלה נסיגה בחיפוי פילון והמקלען (ברן) מרדכי ברינברג ומס' 2 שלו – מיכאל פישר.

חיילים במחלקת להבות הבשן – שהיו בכח ההטעיה בקרב

הרוב נסוגו לרמות נפתלי אך חלק נסוג מזרחה – במורד – אל כביש עמק החולה.
המ"כ יצחק ליסאוור ("ג'יראף") – פצוע (איבד אצבע) – השאיר את הסטן שלו לפילון, לקח רימונים ונסוג. במדרון נפצע עוד פעם מכדור טועה ושכב בשטח, עד שחולץ.

המקלען דוד שוורץ, ניצול אוושויץ- נהרג ליד עמדת המ"מ במרכז הכפר
החובש ישראל לוינסקי- נפצע, נחבש וצעד מזרחה, עד שהתמוטט ופונה. מת בכפר-גלעדי אחרי יומיים.

מיכאל פישר – אביו של הזמר דודו פישר, היחיד שמצאתי ממחלקת פילון העיד על כך, שפילון הבין, שהקרב אבוד אך ניסה בכל זאת להציל את המצב.

מיכאל פישר – אביו של הזמר דודו פישר, היחיד שמצאתי ממחלקת פילון העיד על כך, שפילון הבין, שהקרב אבוד אך ניסה בכל זאת להציל את המצב. הוא קרא לראוך ויזרעאלוביץ' לדלג איתו מעל גדר האבנים, שמאחוריו התמקמו מדרום למצודה. כששלושתם ניסו לעבור את גדר אבנים, ראוך ויזרעאלוביץ' נפצעו קשה, מצרור, שכמעט קטע את רגליהם.
אי-אפשר היה לפנות את ראוך ויזרעאלוביץ' בגלל פציעתם הקשה ובגלל צליפות מהמצודה ומלוחמים ערביים מקומיים, שהצטרפו לקרב. פילון החליט להישאר עם שני הפצועים. האחרון, שראה את פילון בחיים, היה משה רודניצקי, פרטיזן לשעבר מסווינציאן, שבליטא, שעבר תופת של ממש ביערות ליטא בלחימה ברוטאלית ואכזרית בנאצים. הוא הציע לפילון לירות בשניים, שגורלם נחרץ, כדי שלא יפלו חיים בידי הערבים ואז – להציל את עצמו ולסגת.
פילון לא הסכים והורה לאנשיו לסגת. משה רודניצקי ניסה לשווא לשכנע אותו, שהוא צעיר, עתידו לפניו וחבל שימות עם הפצועים, שגורלם נחרץ, אולם פילון נשאר עימם וענה לו בנחרצות: "משה , אני לא הולך !".
האחרים נסוגו בכיוון רמות נפתלי ולכיוון עמק החולה.
אי-אפשר לדעת בוודאות, מה קרה. נראה, שפילון גרר את הפצועים לכוך או מין מערה רדודה, כ-20 מ' למטה מהקיר בכיוון הכפר ושם גונן עליהם עד הרגע האחרון.

המערה שכנראה בה הסתיר פילון את הפצועים

ייתכן, שלאחר שמתו השניים (באובדן דם, או שפילון ירה בהם), ניסה בכל-זאת פילון להציל את עצמו. גופתו נמצאה כאן, מדרום-מערב לקבר נבי-יושע, מרחק קצר מהמערה. עם התקרבות הערבים אליו, שלח יד בנפשו.
מיכאל פישר זוכר, שלפני העליה ראה את איציק הוכמן או משה קלמן דוחף אקדח לידי פילון ומשכנע אותו לקחת את הנשק הנוסף ליתר ביטחון. האם באמצעות אקדח זה ירה פילון בעצמו ?

ציטוט מן הספר "בין הספירות" של נתיבה בן-יהודה:
"סשה היה הרבה יותר משכיל ממנו, פי אלף, אבל סשה היה עולה חדש. רק עכשיו בא לארץ. ומה עולה חדש, רק שנה-שנתיים בארץ – מבין כבר. לא חשוב שבשואה הוא היה מפקד פלוגת פרטיזנים. וכל יום, כל יום, איזה קרב "קטן" עם הנאצים.
וארבע שנים רצופות. אבל אנחנו – מה זה בשבילנו פרטיזנים. הם לא מבינים כלום. "פרטיזנים", באמת. היינו קוראים להם בכלל "פרטי-ווסים". כשאחד מהם היה אומר על עצמו שהוא היה פרטיזן בשואה, היינו אומרים לו: "פרטי-ווס" ? לא שמענו טוב, תגיד עוד פעם ? "
הציטוט הלא מייצג את הכלל הזה מביע יחס של זלזול של הצברים כלפי ניצולי השואה. אולם מדובר בלוחמים למודי קרבות וסבל, קשוחים ומנוסים בהרבה מלוחמי הפלמ"ח.